בית הספר של היום כבר מזמן איבד את הדרך להקניית ערכים ומוסר ונטיעתם בתלמידיו מוריו וכלל באיו. הוא מתחבט, מנסה, שואל ועונה אך עטוף באי בהירות ואין מענה.
הצורך בקידמה, פיתוח תעשייה, טכנולוגיה רבת מימדים, כלכלה מניבה ותחומי יעד אוניברסליים אחרים, גרם לנו בני האדם בכלל ואנשי חינוך בפרט להזניח את הבסיס העיקרי למהותנו – דפוסי התנהגותנו המוסריים ודרך התנהלותנו.
בכתיבתי, אעלה מספר טיעונים שהמרכזי מבניהם הוא הצורך בשינוי תחומי ואופני הלמידה להשגת תוצאות מאוזנות יותר שיגשרו על המתח בין שני הצרכים הבסיסיים והמשמעותיים בהתפתחות האדם במציאות של ימינו במטרה לטפח בני אדם טובים ומצליחים כאחד.
אם כך לאן צריך לכוון בית ספר? למה שחשוב בחיים!
לשאלה מה חשוב בחיים? ישיבו כולם שנהיה בריאים ומאושרים. האין בית ספר כמוסד מטפח מלמד ומטווה דרך צריך לכוון לשם? אכן כן!
מחקרים גדולים מעידים על הקשר שקיים בין הגוף לנפש וההשלכות שיש למאווינו הנפשים על גופינו חסין ככל שיהיה. ולכן את סוגית הבריאות אזניח ואצא מנקודת הנחה שיש לבדוק מיהו אדם מאושר?
אדם מאושר הוא אדם שלם, מלא מבפנים בשמחת חיים, באהבה לזולת, בבטחון עצמי, בשלווה. אדם המסופק בעשייתו, רגוע, כזה העוצר בכדי לקחת נשימה לעצמו מבלי לחוש אשם או מאויים שאינו עומד ביעדיו.
בית ספר של היום עובד לפי קווי דרך מובנים ומונחים שמתגבשים ע"י קהילת אנשי חינוך ומגובים באין סוף תאוריות התפתחותיות חינוכיות. כל אלה השכיחו בפני אותם נאורים, כי בי"ס חייב וצריך לתת את הבסיס למגדל ההצלחה, ואם יטע בלומד את השלמות הפנימית והייחודיות שבו, כל השאר יתקיים באופן טבעי. מה צריך האדם בחייו כבסיס לאישיות ראויה עצמאית ומתפתחת בזכות עצמה? מה צריך ללמדו? כיצד לטפחו ובמה להזינו? האם ביתר מידע ותיאוריות? האם לכוונו ללמידה בחיקוי ובהשוואה? האם לחדד חשיבתו ליצירתיות? האם לטעת בו אהבה לטבע ולבריות, דרך ארץ?
חשובה שאלת המה ולא פחות שאלת האיך. בית הספר של היום מכוון למטרה ולהישגיות: תלמד, תשקיע, תניב תוצאות תצליח! ומי שמחוץ לסקלה, עליו כלל לא מדברים לרוב הוא לקוי למידה או כזה הנחשב בינוני מה שמעצים את תסכוליו וחוסר ביטויו האישי, מחזק הידרדרות ריגשית ופותח פערים חברתיים שיוצרים תרבות קלוקלת.
ובאם נדבר על האיך שראשיתו באנשי חינוך שבחרו להגיע לתחום מתוך נוחות ולא כיעוד חיים, מקובעים פעולים לפי הנחיות מוגדרות מראש שאינן מאפשרות דרור לחשיבה יוצרת והתאמה לשטח הלמידה, כמות הלומדים בכיתה, עומס בתחומי דעת, אופני למידה פרונטלים לא מגוונים, תסכול ועוד תסכול שמעצים ריחוק בין המחנך לתלמיד, חוסר כבוד ושוויון, וחוסר מתן חופש בחירה. כל אלה לכשעצמם הינם למידה ערכית לחיים והשטח הבית ספרי משמש דוגמא בלתי ראוייה להתנהגות מוסרית, לצער כולנו אף מהגיל הצעיר, גיל הגן.
אז אולי צריך לעצור רגע ולשאול מהי למידה? מתי היא מתרחשת וכיצד?
למידה הינה אישית, של הלומד. היא מתרחשת בכל עת ומקום, נצפית ומתגבשת ככל שהחשיבה מופעלת ומסתעפת, ניזונה מדוגמאות ושיפרוטים. ללמידה אמיתית צריך בשלות אישית ורצון להבין, לדעת, להתנסות, לחוות ולהרגיש שזו תלווה אותך לנצח. לכן שזו מתרחשת לא צריך זמן רב בכדי לבסס ולהטמיע אותה. ישנן למידות שזקוק להן זמן לתרגול ומיומנות אך ללא רצון בסיסי היא תהיה זמנית.
לסיכום, אציין כי המתח הקיים בין הצורך בלמידה להישגים לבין הצורך בלמידה לערכים נובע כתוצאה מחוסר איזון בזמן המוקדש לכל תחום במערך הבית סיפרי.
"דרך ארץ קדמה לתורה" ובאם בית ספר יקדיש מחצית מזמנו ללמידה ערכית ומחצית ללמידה הישגית אינפורמטיבית, הכל יראה אחרת. למידה ערכית כזו שמדברת על היחסים שבין אדם לחברו, בין אדם למקום, בהיבט היום יומי. למידה שתחזק את הקשר הבין אישי לכבוד, שיוויון וקבלת האחר. למידה שאין בה כפייה, אלא טוהר ויופי להתעלות שמימית שיש בידיעה. ללמידה ללא כתיבה ומבחנים, אלא בהקשבה ודיאלוג. למידה שנוגעת באמוציות, בתחושות וברבדינו הפנימיים.
להבדיל ממה שקורה בשטח שיעורי חברה מזמן יצאו מן המערכת ואחת לתקופה מתקיים פרוייקט כזה או אחר העוסק בערך מוסרי. אלה החיים האמיתיים, והאדם מגיל צעיר צריך לגעת בהם, להיות חלק מהם ולהתוות את דרכו שלו בעצמו, כשיש בסיס מוצק מתחת לרגליו של דרך ארץ ואמונה עצמית.
